"אתגרשת מס' 3 כשהקיבוץ היה קיבוץ"

את מאמרו מסיים שמוש במשפט "אסתפק אם דברי יעוררו חיוך, געגוע, אנחה או תקווה". כאשר סיימתי לקרוא את המאמר, הבנתי שאכן דבריו של שמוש עוררו בי תחושות שמורכבות בדיוק ממה שציין כותב המאמר. אוסף של חיוכים, מהול בגעגועים, אנחות ואף תקוות, הציף את תחושותיי וגרם לי בראש ובראשונה להזדהות עם המאמר. כמי שנשואה לבן משק, בת ונכדה ליוצאי הקיבוץ המיתולוגי וחיה כבר תקופה במציאות הקיבוצית, המורכבת, המסובכת, יוצאת הדופן והמיוחדת כל כך, היטיב כותב המאמר לנסח את תחושותיו ולגרום לקורא (במיוחד הקיבוצניק) לשצף של רגשות מעורבים, על ימי הקיבוץ ההוא, על האידיליה, התמימות והביחד שלעולם לא יהיו אותו דבר. הוא מיטיב להזכיר ביטויים השגורים רק בעולם הקיבוצי כמו "אספקה קטנה", "רכז קניות" ועוד, ביטויים שזר לא יבינם. מצד שני המאמר ביקורתי ומדגיש את הרגשות המעורבים של הכותב. מעבר להזדהות, מה שגרם לי לאהוב את המאמר, הם השילוב של נוסטלגיה, ערגה וגעגועים לתקופה ההיא ומאידך גם עיניו הפקוחות והערות של הכותב למציאות העכשווית, תוך הכרה בתקופה הנוכחית וביקורת שמכוונת לא פעם אל מהות הקיבוץ ובעיקר אל אנשיו. אני מסכימה בעיקר עם שני דברים: כאשר שמוש כותב על הטעויות של הקיבוץ הוא ממחיש זאת בעזרת שתי דוגמאות: הפילוג האומלל ואי גמישות בקליטת העלייה מן המזרח. הקיבוץ הוא חברה מאוד סגורה, ומסיפוריהם של אמי ושל בעלי שחוו הגעה של נערים חדשים לקבוצת הגיל שלהם, עולה תמונה עגומה של מסגרת סגורה מגובשת ונוקשה שאינה פתוחה לחברה שבחוץ, אינה מקבלת זרים ולוקה במחלה קשה של התנשאות וחוסר סובלנות. הם מספרים על הקושי הרב שהיה לאותם ילדים להיקלט בקבוצת הגיל שלהם ועד כמה דחו את הילדים הללו ולא השכילו לעזור להם ולהפוך אותם לחלק אינטגראלי בתוך קבוצת הגיל. זאת למעשה מראה ליחס הכולל של הקיבוץ לעולים החדשים שהגיעו וניסו להיקלט בקיבוצים. הקיבוץ קטלג אנשים פרטיים כחלק מקבוצה עליה הודבקה תווית מסוימת והדבר בא לידי ביטוי בחינוך הדור הצעיר מילדות. בעלי מספר שכילד הוא גדל לאורה של דרך/תפישה כלשהי שמבחינתו הייתה האמת המוחלטת והיה לו קשה מאוד אחר כך להיפתח לדעות אחרות, שונות משלו, או לפתח הקשבה נאורה. גם ה"פילוג האומלל" כפי שמכנה אותו שמוש, נבע מתוך חוסר פתיחות לאחר ונטייה לקיצוניות בדעות מסוימות. כמו כן אני מסכימה עם הכותב בנושא סוגיית הסוציאליזם והעובדה שהחינוך לחופש, שוויון ואחווה, צמצמו בהכרח את החופש. ניתן לראות זאת במיוחד בקיבוץ של היום, שהשוויון הוא כבר לא הערך השולט, דבר היוצר פערים גדולים בחשיבה ובמהות בין הצעירים והמבוגרים ומסתיים לא אחת בריבים אידיאולוגיים קשים ומכוערים. נראה כי שמוש מצטער שהקיבוץ הישן לא ידע להוריש לקיבוץ המתחדש את התרבות החילונית שלאורה נבנו והתבססו החגים. אני חושבת שהתרבות הזאת אכן הולכת ונעלמת, אך יחד עם זאת  אני לא מסכימה עם שמוש בנקודה הזאת וחושבת שטוב שהקיבוצניקים החדשים נפתחים למסורת היהודית כפי שהיא וגם אם לא חוגגים את החגים באופן מסורתי-קיבוצי כמו פעם,קיימת כיום לדעתי פתיחות לתרבות העשירה היהודית שהתקיימה ומתקיימת לאורך כל השנים מחוץ לקיבוץ. באופן כללי המאמר מעורר בי תחושות מעורבות, מצד אחד געגוע מסוים לדברים שהיו, בעיקר לערכים הבסיסיים עליהם חונך הדור שלי והדורות שלפניו ומצד שני הוא מבליט מספר דברים שהיום נראים לנו מגוחכים או מיותרים וטוב לדעתי שכבר לא קיימים בקיבוץ המתחדש. התקופה של אז התאימה להתרפקות על הציונות, הערכים החלוציים-הנשגבים ועל ההרמוניה והשיתוף שהם הדגל לרעיון הקיבוצי. אני מקבלת את העובדה שטעויות שנעשו אז, היו תוצאה של אידיאולוגיה חזקה ואמונה שהתאימה לאותה תקופה. לא סתם כותב שמוש שכאשר ביקרו אותו סופרים מרחבי הגלובוס, היה להם קשה להבין איך המערכת הקיבוצית יכולה להתנהל בלי איום וענישה והאם באמת אנשי הקיבוץ קמים לעבודה ועושים את מלאכתם מתוך המחויבות לאידאה? גם שמוש מודה כי אלו הן שאלות שהוא מתקשה לענות עליהן. הקטע שמדבר אלי במיוחד הוא חלק מהפתיח של המאמר: "התכנסנו בו שלוש פעמים ביום להזין את הגוף ואת הנפש סביב שולחן ערוך. הוא שימש מרכז חברתי, תרבותי, רוחני ופולחני. שירת הרבים עלתה ממנו בכל ערב שבת וחג עד לב השמיים". אין ספק שמקטע זה עולה תחושה של זיכרון חזק ומשמעותי, גם אמי ובעלי מספרים שהחוויות החזקות ביותר התרחשו במקום ההומה ביותר, מקום המפגש המרכזי, חדר האוכל, או כפי שקורא לו שמוש, בית הכנסת. היום בפרסומות אומרים שהאוכל הוא רק תירוץ וזאת בדיוק הייתה התחושה שלהם בחדר האוכל. אמנם הגישו שם שלוש ארוחות ביום, אבל היחד התרבותי והרוחני שהורגש במקום הזה ובאווירה שהייתה שם, לא ישווה כדברי שמוש לשום תחושה אחרת. גם בימים שבשגרה, גם בקבלות שבת ובוודאי שבחגים. גם לי , כמי שחיה בקיבוץ לא מופרט כבר 12 שנה יש זיכרונות משמעותיים ממקום זה, כשהמשמעותי שבהם הוא היום שבו נכנסתי לראשונה לחדר האוכל וכל המבטים הופנו אלי כדי לבחון את "הרכש החדש" של בעלי. אין ספק שאנקדוטה זו מבטאת הרבה מאוד ממשמעויותיו של הקבוץ לטוב ולרע. הזדהיתי עם המאמר בנקודות רבות שבו, גם אלו שהעלו זיכרונות וגם אלו שמבקרות את הרעיונות הקיבוציים, אבל בחרתי בקטע מעורר נוסטלגיה וערגה לימים ההם. באופן כללי המאמר של שמוש מביא ומייצג את הזיכרונות והתחושות החזקות שלו כאשר הוא נזכר בילדותו ובמהלך חייו בקיבוץ, ומתוך כך עולות גם השאלות והביקורת על התנהלות הקיבוץ בהיבטים שונים, הקיבוץ לאן ועוד. שמוש מתגעגע מצד אחד לקיבוץ ולערכיו, אך מצד שני מותיר שאלות פתוחות בנוגע אליו. בעלי מספר שהוא התחנך בקבוצה מלוכדת מאוד כשחבריו היו בשבילו העיקר בלב ובנפש, אך את ההורים הוא ראה בקושי שלוש שעות ביום. הקשר שלו עם הוריו והפתיחות איתם היו דלים מאוד. גם היום קשה לפרוץ מחסומים רגשיים בינו לבינם והוא מרגיש פספוס גדול בקשר איתם. (את התיקון הוא עושה עם ילדיו הפרטיים.) לדעתי הביחד הקבוצתי פגם בקשר האישי של הילדים עם ההורים (קיימים כיום לא מעט "נפגעי הלינה המשותפת") ודבריו של שמוש מחזקים גישה זו, מצד אחד התרפקות וערגה על דברים מסוימים, מצד שני השיטה שפגעה בדברים אחרים, למשל קשר עם ההורים. אני חושבת שהשינויים שקורים בקיבוצים הם כורח המציאות. הרעיון הקיבוצי כבר לא רלוונטי לחיים שלנו היום. אנשים רבים גדלו על הרעיון הקיבוצי, על מה שהוא מייצג ועל הדברים הטובים שהוא הביא לחייהם ויש מאבק ניטש כדי לשמור על הערכים והעקרונות מפעם, דבר היוצר מציאות קשה בין הדור הישן לדור החדש. אני חושבת שהשינוי הוא הכרחי, אבל בהחלט יש אפשרות לשלב אלמנטים קיבוציים מפעם, שעדיין לא נס ליחם  ויכולים להשאיר חלק מהערכים שאנחנו רוצים לראות גם בקיבוץ המתחדש.